Ad copy

גבר ואישה חיו יחד כשנתיים. לאחר כחצי שנה עברו להתגורר יחד בדירה שכורה, ניהלו חיים משותפים ותכננו להינשא בנישואין אזרחיים בחו״ל. חודשיים בלבד לפני מועד החתונה המיועד, האישה נהרגה בתאונת דרכים. לאחר מותה, הגבר הגיש תביעה לקבלת קצבה וביקש להכיר בו כתלוי, בטענה כי הם חיו כידועים בציבור, חלקו הוצאות וניהלו חיי משפחה משותפים לכל דבר, והעובדה שכבר תכננו חתונה מעידה על כך שראו עצמם כזוג המחיל על עצמו את הזכויות והחובות של נשואים. מנגד, חברת הביטוח טענה כי אין די במגורים משותפים ובתכנון עתידי של נישואין כדי להוכיח ידועים בציבור. לא היה ביניהם חשבון בנק משותף, לא התקיים שיתוף כלכלי מלא או תלות הדדית, הם לא נרשמו כמוטבים זה של זה, והאישה אף נותרה רשומה בכתובת הוריה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי עצם הכוונה להינשא בעתיד אינה מספיקה כדי להוכיח כוונה להחיל על הקשר את ההשלכות המשפטיות של נישואין. במילים אחרות – העובדה שבני זוג מתכננים חתונה אינה מביאה כשלעצמה להכרה בהם כידועים בציבור. כאן חשוב להבין שברוב מקרים בני זוג חולקים את הרכוש רק מרגע הנישואין בעוד שרכוש שנרכש לפני הנישואין – או כזה שהתקבל בירושה או במתנה – יישאר ברוב מקרים בבעלות האישית של מי שקיבל אותו, אלא אם הוכח שהייתה כוונת שיתוף ברורה וחד-משמעית. מכאן עולה כי גם כאשר בני זוג חיים יחד, חולקים הוצאות ומתכננים חתונה – כל עוד הנישואין לא התקיימו בפועל, אין בכך כדי להחיל את כללי השיתוף שבחוק, וכל אחד מהם נותר בעלים בלעדי של רכושו עד לרגע שבו נקשרו בקשר נישואין.