Ad copy

עמדתי שם, באמצע חדר השינה, רועדת קצת מהקור ובעיקר מהבושה. לבשתי סט תחרה שחור, מהסוג היקר הזה שקונים ב"ג'ק קובה" ומתפללים שהוא עדיין נסגר עלייך אחרי שתי לידות. השקעתי בטירוף. קרמים, ריחות, עשיתי אפילו פן למרות שהיה יום גשום וניקיתי את הבית כאילו מלכת אנגליה באה לביקור, רק כדי שיהיה לו ראש שקט. חיכיתי שהוא ייכנס. דמיינתי איך הוא עוצר בפתח, המבט שלו נדלק, והוא פשוט... אתן יודעות. טורף אותי. כמו פעם, כשהיינו צעירים והיינו עושים את זה במכונית בדרך לסינמה סיטי. הדלת נפתחה. הוא נכנס, זרק את המפתחות על השידה, הוריד גרביים (כמובן שהשאיר אותן על הרצפה), הסתכל עליי לשנייה וחצי ואמר: "אה, את פה? תגידי, הדלקת את הדוד? כי אני חייב מקלחת חמה וללכת לישון, אני גמור מהעבודה". באותו רגע רציתי שהאדמה תבלע אותי. באמת. הרגשתי כמו זקנה. לא, יותר גרוע - הרגשתי שקופה. כאילו אני חלק מהרהיטים בבית. המקרר, הספה, והאישה עם התחרה שחיה איתו כבר 12 שנה. הלכתי לשירותים, הורדתי הכל, לבשתי את הפיג'מה הכי מגעילה שלי עם הכתם של השוקולית מהבוקר, ובכיתי את החיים שלי. זה כאב ברמה פיזית. המחשבה הזאת שאני כבר לא 'מזיזה' לו. שאני יכולה לרקוד פה עירומה עם נוצות והוא יחשוב על המינוס בבנק או על המשחק של הפועל. תכלס, הרגשתי שאיבדתי את זה. את ה'אש' הזאת שהופכת אותי מאימא של הילדים שלו לאישה שלו. שבוע אחרי זה ישבתי לקפה עם חברה, נקרא לה מיכל. מיכל נראית תמיד כאילו היא הרגע יצאה מסצנה ב'חם לוהט רותח'. האישה הזאת נשואה כבר עשור ויש להם אנרגיה של זוג בירח דבש. שאלתי אותה, "תגידי, מה נסגר? איך את עושה את זה? אני מרגישה שאני נעלמת". היא צחקה, הוציאה מהתיק בקבוקון קטן והשפריצה משהו על פרק היד. "זה לא קשור לתחרה, מאמי", היא אמרה לי, "זה קשור לביולוגיה. גברים הם חיות בסופו של דבר. את צריכה לדבר ליצרים שלהם, לא לעיניים שלהם". היא סיפרה לי על הבושם פרומונים שלה. בהתחלה חשבתי שזו הזיה. אמרתי לה "עזבי אותי משטויות של טיקטוק, אני צריכה נס, לא בושם". אבל הייתי כל כך נואשת שפשוט הזמנתי. אמרתי לעצמי שמקסימום הלכו כמה שקלים, לפחות יהיה לי ריח טוב. ביום שזה הגיע, שמתי קצת מאחורי האוזניים ובמחשוף. סתם ככה, ביום חול, בלי תחרה ובלי פן. הייתי עם ג'ינס וטי-שירט פשוטה, בדרך לאסוף את הילדים מהצהרון. בערב הוא חזר. הוא עבר לידי במטבח כשהכנתי חביתות. הוא עצר. פתאום הוא לא המשיך ישר לספה. הוא חזר אחורה, התקרב אליי לעורף ופשוט לקח שאיפה עמוקה. "מה זה הריח הזה?", הוא שאל בקול שונה. קול נמוך כזה, שלא שמעתי המון זמן. הוא הניח את הידיים על המותניים שלי ומשך אותי אליו. הרגשתי את החשמל באוויר. זה היה מפחיד כמה שזה היה מהיר. פתאום לא היה דוד, לא היו לימודים, ולא היה עייפות. זה לא שהבושם הזה הופך אותך לדוגמנית על, זה פשוט כאילו הוא 'מעיר' אצלם משהו ראשוני. משהו שגורם להם לרצות להיות קרובים אלייך, לגעת בך, להריח אותך בלי הפסקה. מאז, אני לא יוצאת מהבית בלעדיו. לא כי אני צריכה שהוא ירדוף אחריי כל היום, אלא כי זה החזיר לי את הביטחון. התחושה הזאת שמישהו מסתכל עלייך בחדר מלא באנשים ואת יודעת שאת היחידה שהוא רואה - זה שווה הכל. בקיצור, זה באמת הרגיש לי כמו סוד שצריך להעביר הלאה. תעשו עם זה מה שאתן רוצות, אבל אם את מרגישה קצת 'שקופה' לאחרונה... תנסי את זה. תודו לי אחר כך.